״אני מבקש לשים נקודה ושנעבור לנושא הבא״

זה משפט אמיתי שנאמר בסדנת בניית צוות שהנחיתי בשבוע שעבר. משפט שעצר את החדר, שהקבוצה לא ידעה איך להתייחס אליו ומה לעשות.

ומה גרם לכל הדרמה? אחד המשתתפים התחיל לשתף מחשבה בעקבות סיפור אישי, ואחד המנהלים, מתוך דחף טבעי של חייבים להתקדם, קטע אותו.

כשהבנתי שיש פה עניין חשוב בעבודת הצוות, השתמשתי באמירה הזו, כך שיצרנו סביב זה שיח על איך אנחנו מגיבים אחד לשני. על המקום שבו כנות פוגשת רגישות, ועל האחריות שלנו כמנהלים לשים לב לא רק למה אומרים, אלא גם לאיך זה נשמע.

הנטייה לרוץ קדימה, לתקן, להכריע מעודדת יעילות, אבל הורגת את השותפות.

בסוף הסדנה ניגש אליי אותו מנהל ואמר בשקט:

“אני צריך להיות יותר סבלני. לא פשוט.”

בעידן של לחץ ועומס, להספיק, להיות פרקטים ויעילים, האמפתיה שלנו נשחקת. המוח מחפש לקצר תהליכים. ברגעים האלה מה שאנחנו באמת צריכים זה דווקא להאט.

כי היכולת להישאר בשיחה, גם כשיש מתח,

היא אחד הכלים הניהוליים הכי יעילים של הזמן הזה.

הדבר הנכון יהיה לשים נקודה לדחף

ולתת לשיח אנושי להתנהל

כדי שאפשר יהיה להתקדם לנקודה הבאה.

מהו הרגע שאתם בוחרים לעצור את האוטמט ולהקשיב?

Activate to view larger image,