להיות בגם וגם

"תגידי, צריך להיות אמפתיים כל הזמן?"

ככה היא שאלה אותי אתמול בסדנה. 

לא בציניות – באמת. עם עייפות קלה בקול. "אם אני רק אמפתית, מתי אני דורשת? מתי אני באמת מנהלת?"

והשאלה הזאת, שנשמעת לי שוב ושוב, נוגעת בלב הדילמה של ניהול בעידן החדש.

ניהול שמצד אחד מבקש אנושיות, הקשבה, נגישות. ומצד שני – מציב רף גבוה, מצפה לאחריות, מחויבות, ביצועים.

אז איך מחזיקים גם את זה וגם את זה?

האם אמפתיה מחלישה את הדרישה? או שדרישה מקצועית בלי אמפתיה כבר לא רלוונטית?

עובדים היום מחפשים משמעות, חיבור אישי, הכרה מקצועית וסביבה תומכת. אבל הם גם רוצים לדעת מה מצופה מהם, ולהרגיש שמובילים אותם בביטחון.

אמפתיה מדויקת לא מרככת את הדרישה – היא מעצימה אותה.

כשהעובדים מרגישים שרואים אותם, באמת רואים אותם, הם פנויים יותר לקחת אחריות, להתמודד באומץ, ולשאוף גבוה יותר. האמון שנוצר הוא הבסיס האמיתי לביצועים מצוינים.

בדיוק שם מתקיים הדיאלוג החשוב בין רגישות לדרישה. זה לא או-או. זה גם וגם. זו מנהיגות .

לא רכה, לא מתפשרת – אלא אנושית וחדה בו זמנית.