"זה לא אני, זה אתם"

יצא לכם פעם לסיים תהליך או פרויקט, ולקבל ביקורת שהרגישה לכם לא הוגנת? מנהל שלא מוכן לקחת אחריות, חבר צוות שמטיל את האשמה על כולם, ופתאום אתם מוצאים את עצמכם עומדים מול מראה שבה כל העולם אשם, חוץ מהאדם שעומד מולכם.

במצבים כאלה, קל להישאב למשחק ההאשמות. אבל כשזה קורה אנחנו לא מתקדמים. אנחנו ממש עומדים במקום.

ביקורת יכולה להופיע בכמה צורות:

ביקורת כלפי אחרים – "המערכת לא עבדה, התנאים היו קשים."

ביקורת כלפי הסיטואציה – "נפלתי למצב הזה, לא הייתה לי ברירה."

וביקורת כלפי עצמי – "אני לא מספיק טוב, לא הייתי מוכן ״

האחרונה כואבת במיוחד, אבל דווקא היא יכולה להיות שער אמיתי לצמיחה – אם יש בנו את האומץ להביט פנימה.

במפגש האחרון עם מנהל שהתקשה ברגע הראשון להסתכל על האחריות שלו, פתאום הוא אמר בהבנה ואולי גם בהשלמה : "גם אני לא משתנה."

זה לא היה רק משפט של ביקורת עצמית, זו הייתה הודאה בפחד.

פחד מכישלון, פחד מלהיחשף, פחד לגלות משהו לא נעים על עצמו.

זה היה רגע של שינוי. כשהצלחנו לזהות את הפחד, הוא התחיל לזוז.

מאחורי כל התנגדות יש כוונה חיובית. לרוב, היא מגיעה כדי להגן עלינו.

המשימה שלנו היא להודות לה, ולהחליט אם הגיע הזמן לשחרר.

שלושה צעדים קטנים שמאפשרים תנועה:

1. לזהות את הפחד: במקום להאשים, נסו לזהות מהו הפחד האמיתי שמוביל את הביקורת. האם זה פחד מכישלון? מפגיעות? או אחר? 

2. להתחיל בצעדים קטנים: שינוי לא חייב להיות דרמטי. הצעד הראשון יכול להיות קטן, כמו לקחת אחריות על טעות אחת קטנה, ולראות איך זה מרגיש.

3. להודות לכוונה החיובית: כשאנחנו מבינים שמאחורי ההתנהגות יש כוונה טובה, אנחנו יכולים להודות לה ולהיפרד ממנה, ולצאת לבחור בדרך חדשה ויעילה יותר.

בסוף, זה לא מאבק על "מי צודק" בביקורת, אלא הזדמנות לשיחה אמיצה על שינוי וצמיחה.

בתמונה להסתכל על עצמנו בדרך נוספת. דרך ההשתקפות שלנו.