
בתמונה: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, ואז מתחילה להתבהר התמונה גם מבלי לדעת לאן
חיכיתם לרגע הזה, ידעתם בדיוק מה אתם רוצים, וכשהוא הגיע – משהו עצר אתכם?
היא התקשרה אליי. ״אני חייבת לשתף אותך," אמרה בקול נסער.
כבר כמה פגישות שאנחנו עובדות יחד, מגדירות מה בדיוק היא רוצה ואיך להגיע לשם. יש לה חזון ברור של המשרה המושלמת. ציירנו אותה לפרטים, הבנו מה נדרש, ושתינו ידענו שזה אפשרי.
ואז, הגיע הטלפון שחיכתה לו: זימון לראיון לתפקיד בדיוק כפי שחלמה.
מההתרגשות, היא קבעה את הראיון למחר.
ברגע שסגרה את השיחה, הלחץ גבר. היא התקשרה מיד ודחתה אותו ליום אחר.
כשנפגשנו שוב, היא ניסתה לשכנע אותי – ובעיקר את עצמה – שהתפקיד הזה פשוט לא מתאים לה.
"איך את יודעת שזה לא מתאים?" שאלתי.
היא התחילה להסביר ולנמק, אבל לאט-לאט זה התבהר:
הסטרס מנהל אותה.
היא פחדה מהצלחה ומחוסר הצלחה ובעיקר שהיא תצטרך להתמודד עם השינוי הזה שכרגע נראה שאין לה שליטה עליו. אז היא לקחה את השליטה עליו והחליטה לוותר.
כשהסטרס מנהל אותנו, אנחנו ממהרים לחזור להרגלים ישנים שלנו – להימנע, להתרחק, להסביר רציונלית שזה לא מספיק טוב. זה מרגיש לנו שאנחנו לוקחים את השליטה אבל זה מתעתע.
במקום למהר להחליט, ביקשתי שתעצור רגע ונשאל שלוש שאלות:
1. מה אני באמת רוצה להשיג?
2. כשיהיה לי את זה מה זה יאפשר לי?
3. מה הדבר שאני יכולה לעשות עכשיו?
במקום לנסות "לפתור" את הסיטואציה מיד (האם ללכת או לא ללכת), ביקשתי ממנה להשהות את התגובה שלה, לנסות להקשיב לתשובות שלה.
כשאנחנו מסכימים לעצור רגע ולהיות עם חוסר הידיעה, דווקא שם נפתחות בפנינו האפשרויות שהפחד מסתיר.
ומה איתכם? כמה פעמים נתתם לפחד לנהל אתכם?
Kommentarer